מבט אחר על עידוד וחיזוק 

אחד המושגים החשובים בהוראה בכלל ובהוראה ללקויי למידה בפרט, הוא עידוד. יש לנהוג בזהירות ובמחשבה רבה בעידוד: ייתכן שאנו משבחים את האדם על משהו שדווקא גורם לו נזק, ומשאיר אותו שדווקא במצב של עליבות. ייתכן שעל מנת להוציא את הטוב שבאדם, עלינו להתריס, לקרוא תיגר, ואף להוקיע דווקא את הדבר שמעורר בנו התפעלות...
על מנת להבהיר את דבריי, אני מעלה מזכרוני שיחה שהתנהלה לפני כמה שנים, ביני לבין אדם שהיה אז בשנות השלושים לחייו.
"אני", הוא אומר לי, "עד לפני שנה, שהתחלתי ללמוד - אפילו את השם שלי לא ידעתי לכתוב! כלום, אות אחת לא הכרתי! בעצם אולי ככה פה ושם כן קלטתי שלעיגול קוראים סמך, ולקו קוראים וו, אבל חוץ מזה - מה זה אומר ואיך קוראים - לא ידעתי כלום! והכי קטע - אף אחד לא ידע שאני לא יודע לקרוא! הסתדרתי."
"איך הסתדרת?" אני שואל אותו.
"אוהוהוהו..." הוא מחייך חיוך רחב של גאווה, "אני, יש לי שיטות, אני! אני צריך להגיע לאיזה מקום ורושמים לי על פתק זה נמצא שם ושם, אז אני נוסע עד לאיפה שאני ככה קצת מכיר, ואז מתקשר ואומר איזה מין פתק רשמת לי, איזה מין כתב זה, לא מבינים כלום! והבנאדם מתרגז קצת, צועק קצת, אבל בסוף הוא מסביר לי בעל פה הכול, וגם - הוא בטוח לגמרי שהוא זה שעשה ת'פאדיחה!"
"אבל כמה פעמים אתה יכול לעשות את זה?" אני שואל.
"או-הו-הו!" שוב הוא מחייך, בגאווה ובממזריות, "אתה צריך להיות מתוחכם. אם זה פעמיים עם אותו בנאדם, אז תעשה טריק אחר, תאמין לי לא חסר, ועוד בסוף אתה אומר לו: "כל פעם משהו חדש נדפק איתך!" ועדיף שתסדר שלא תפגוש אותו אחר כך, ליתר ביטחון. ואם זה עם מישהו אחר - אז ששני אלה אם הם מכירים אחד את השני, תסדר שלא ייפגשו וידברו עליך... צריך להיות עם עין פקוחה כל הזמן. והכי חשוב שלא יגידו לך פתאום במקרה לקרוא איזה שלט או משהו, גם לזה יש שיטות. הייתי שומר שזה לא יקרה, הייתי מה זה מסובב אנשים, הייתי אומר מה זה השטות הזאת מה אתה לא יכול לקרוא לבד, הייתי מוציא אותם מה זה טמבלים. ומי שהיה אומר לי ככה במקרה לכתוב משהו - הייתי מסתדר, הוא בסוף היה שוכח מזה, איכשהוא הייתי מצליח לפדח אותו... תאמין לי, הבנאדם הכי גאון שיהיה - הייתי מצליח להתחמק ממנו!
וכשהלכתי לאבחון, אז המאבחן שואל אותי איך זה שהצלחת ככה להסתדר, ואני סיפרתי לו הכול, והוא אומר לי: אני מסיר את הכובע בפניך! ככה, במילים האלה, המאבחן! שהוא בכלל דוקטור עם תואר שני, ככה במילים האלה אמר לי..." והוא מחייך בשביעות רצון, ואומר לי: "נו, מה אתה אומר?"
"אם ככה..." אני שואל אותו, "אז למה בכלל הלכת ללמוד?"
"שמע, אתה יודע, נולד לך ילד, אתה רוצה לקרוא לו סיפור, ואתה אומר מה, אני יתחמק גם ממנו... אני יפדח את הבן שלי... אבל עזוב, תשמע איזה קטע שהיה לי פעם - אחד אומר לי בוא תראה מה כתו..."
"רגע!" אני אומר, "הסיפור הזה לא מעניין אותי. מעניין אותי מה שאמרת על זה שנולד לך ילד. רצית לקרוא לו סיפור, אתה אומר?"
"טוב זה לא כל כך חשוב..."
"חשוב, חשוב", אני אומר לו, מפני שבמהלך השיחה נזכרתי בעצמי, בבעיות המרחב שיש לי, דבר שנקרא דיסאוריינטציה, וחלק מהבעיה זה קושי באבחנה בין צד ימין לצד שמאל. והדבר שהכי קשה לי זה להסביר בטלפון למישהו איך להגיע למקום מסוים, לתאר לעצמי לאיזה צד הוא צריך לפנות. ובאמת כשהייתי מסביר בטלפון למישהו שנמצא במכונית איך להגיע... אנשים היו מגיעים לכל מיני "חורים"... ומאבדים את הדרך, ואני, כמו ההוא שדיבר איתי, ידעתי היטב איך לגרום להם להרגיש שהם אלה שטעו, "מה 'תה דפוק, 'תה לא מבדיל בין שמאל לימין?!" ידעתי לומר זאת באופן כל כך משכנע, שהאדם שמולי היה בטוח שהוא אכן עשה פאשלה לא נורמלית. ולי - לי זה לא נתן תחושה טובה, אני זוכר זאת היטב. היטב זכור לי גם כמה מאמצים השקעתי בהסתרת הבעיה שלי, מאמצים שאפשר לומר ש-"הצליחו" - אבל באיזה מחיר...
"שמע, חבר", אני אומר לו, "המאבחן טועה. אין מה להסיר בפניך את הכובע על שחיית חיים של שקר. אתה יודע שזה לא עשה טוב לאף אחד. אבל זה שרצית לעשות טוב לילד שלך, וזה שמצאת בך את הכוח להצהיר בפומבי שאתה לא יודע לקרוא ולכתוב , ושאספת את הכוח ללכת ללמוד מההתחלה בגיל מבוגר - על זה אני מסיר את הכובע בפניך!"
והוא היה בהתחלה מופתע, מאוכזב, ממורמר, התעצבן, ואחר כך הקשיב, וחשב, ולבסוף חייך - לא כל כך בגאווה הפעם, אלא חיוך שונה, חיוך של מישהו שמצא חבר.